ילדים להורים פרודים או גרושים צריכים להסתגל למצב בו הם מתגוררים עם ההורים בזמני שהות נפרדים. תביעות המשמורת, שהיום מוגדרות לרוב כתביעות החזקת ילדים, מתבררות בבתי המשפט לענייני משפחה וכן בבתי הדין הדתיים. החוק לפיו מוסמכים בתי המשפט ובתי הדין להכריע בעניין החזקת הילדים הינו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
סעיף 24 לחוק הנ"ל קובע כי הורי הקטין "רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין".
ברם, סעיף 25 לחוק דלעיל קובע כי באם לא הגיעו ההורים להסכמה, "רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."
יוצא אפוא כי החוק קובע שבהעדר הסכמה בין ההורים לגבי החזקת קטין ("משמורת") עד גיל 6, ברירת המחדל הינה שהקטין יהיה אצל האם, אלא אם ישנן סיבות מיוחדות להורות אחרת. התניית ברירת המחדל של החזקת הילדים אצל האם עד גיל 6 מכונה גם "חזקת הגיל הרך". לפיכך, הפסיקה בבתי המשפט ובבתי הדין הרבניים בישראל יישמה ככלל את חזקת הגיל הרך והעניקה כברירת מחדל את המשמורת על הילדים עד גיל 6 לאם.
זאת ועוד, הפסיקה לאורך השנים העניקה לאם את משמורת הילדים, אף אלו אשר מעל גיל 6, כאשר לפחות אחד הילדים במשפחה היה בן 6 ומטה, וזאת לאור השאיפה שלא להפריד בין אחים. בדומה לכך, לאחר שנקבעה משמורת הילדים אצל האם, הנטייה בפסיקה הייתה שלא לשנות את פסיקת המשמורת אף לאחר גיל 6 מתוך רצון לשמור על יציבות הקטינים. כך התרחבה לה בפועל חזקת הגיל הרך אל עבר מחוזות אשר לא נכללו בחקיקה, ואף לא ברמז.
בשנת 2005 מונתה וועדה ציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין בראשותו של פרופ' דן שניט (להלן: "וועדת שניט"). הוועדה פרסמה את מסקנותיה בשנת 2011 ולפיהן הומלץ לבטל את חזקת הגיל הרך הנהוגה כיום, ולקבוע כי בהעדר הסכמה בין ההורים, בית המשפט יקבע את אופן מימוש האחריות ההורית על פי טובת הילד וייקח בחשבון מכלול עניינים, ובכללם צרכיו של הילד, רצונו, זכותו לקשר עם שני הוריו, וכן נכונות ההורים לשתף פעולה, כישוריהם ההוריים וכיוצ"ב.
לפי מסקנות וועדת שניט, השיקול המכריע בעיני בית המשפט בבואו לקבוע את משמורת הילדים יהיה טובתם של הילדים, וזאת חלף חזקת הגיל הרך המיושנת אשר קיבעה את משמורת הילדים אצל האם באופן שרירותי. זאת ועוד, וועדת שניט המליצה על שינוי הגדרת ה"משמורת" ל"אחריות הורית" בכדי לשקף את השינוי התפיסתי בעניין זכויות הילד והאחריות ההורית של שני ההורים כלפי הילד.
לאור השיח המחודש שנוצר עקב פרסום מסקנות וועדת שניט, החלו להופיע בפסיקה ניצנים מובהקים של התחשבות בטובת הילד על חשבון היצמדות לחזקת הגיל הרך, עד כדי התעלמות מהחזקה ואימוץ מלא של עקרון טובת הילד. כך בפסקי דין רבים ניתן לראות כי בתי המשפט נוטים כיום לקבוע את זמני השהות של הקטינים אצל כל אחד מההורים בהתאם לטובת הקטינים, וזאת מתוקף סמכותם של בתי המשפט.
בפועל, בהעדר סיבות להורות אחרת, המגמה כיום בפסיקה היא להורות על זמני שהות שווים אצל כל אחד מההורים, תוך הגדרה הורית שווה וקביעת אחריות הורית משותפת, שבעבר נהוג היה לכנותה "משמורת משותפת".
